..למחרת הילולת החג המאופקת, יצאו היהודים השכם בבוקר, בשלג, לעבודת הפרך. חלקם התקשה בצעידה, ומי שכשל נקבר תחת השלג או שהשומרים האוקראינים היכו אותו בכתות רוביהם בראשו, כדי שלא יצליח לקום. היהודים שמהם שמעתי על חגיגת הפורים בבוכנוולד, סיפרו שוב ושוב על חסיד גור ששמו אברהם אליהו. גם הוא היה מאז לגיבור מגיבורי ילדותי, אחת הדמויות שהתרפקתי עליהן. הוא היה בחור גבוה, רחב-כתפיים, מה שנהוג לכנות: "ג'לוב רציני". בחור חזק עם אופי בלתי-רגיל. לו, בניגוד לרוב היהודים, לא היתה בעיה ללכת בהליכה בוטחת וזקופה לעבודתו, אך הוא התעקש לא להוביל בראש, כי אם להתנדב להיות המאסף. כל הדרך מהצריף היה דוחף בגב את המתקשים ללכת. "אברום דה פושר", אברום דה שטיפר", נהגו לקרוא לו. הוא הרים אנשים חלושים בידו הימנית, זקף כפופים בידו השמאלית, דוחף אותם קדימה בחזהו. כשהבחין באחד מאחיו היהודים מועד ונופל, היה תופס אותו במהירות ונותן לו תנופה, כדי שיוכל להמשיך בדרכו בכוחות עצמו. הוא הצטייר בעיני כולם כדמות פלאית. אפילו האוקראינים העריצו אותו. למחרת ליל פורים, אחרי שקראו במגילה המאולתרת, דחף אברום, כהרגלו, והציל יהודים שכשלו. האוקראיני שמאוד העריך את היהודי החסון, לא יכול היה להתאפק, ולחש באוזנו שתי מילים: "היטלר קפוט". כלומר – היטלר מחוסל.
תוך דקה, כמו זרם חשמלי, התפשטה ההודעה מאברום אליהו במאסף, עד ראש הטור. לפתע, זקפו היהודים החלושים, המוזלמנים, את קומתם והחלו ללכת בלי להזדקק לעזרה כלשהי. מישהו מאמצע השיירה החל למלמל, ומייד כולם הצטרפו אליו: "ארור המן אשר ביקש לאבדי, שושנת יעקב צהלה ושמחה".....
דבריו של
עידן עמדי על השיר שכתב (ביוטיוב מתחת לשיר):
״את הספר "אל תשלח ידך אל הנער" קיבלתי בגיל 18.
כבר בקריאה הראשונה של הספר, אני זוכר את הסיפור על אברהם אליהו ז"ל ,"אברום דה פושר", אותו חסיד גור שהיה מגן ודוחף את היהודים שהיו נשברים בדרכם לעבודות הכפייה.
הרב לאו כתב בספר שהוא היה מגיבורי הילדות שלו.
למרות שלא הכרתי את אברום ומעולם לא ראיתי אפילו תמונה שלו, הוא הפך להיות גם גיבור שלי.
בפרויקט "הקול עוד נשאר", החלטתי לנסות ולכתוב על נושא השואה, אבל ממקום של חוויות אישיות, לנסות להעביר את הזיכרון ואת הרגשות של הניצולים כמה עשורים אחרי ואז נזכרתי בסיפור על אברום.
השיר מתאר, מנקודת מבטי, את הדרך שעשה הרב לאו ממחנה הריכוז בוכנוולד שעל שערו היה כתוב "כל אדם לגורלו" ועד להיותו מהרבנים הגדולים בישראל ומהאמונים העיקריים על המשפט "כל ישראל ערבים זה לזה״.
מילים:
יום ראשון בבוקר,
שוב אני נזכר,
בעליות לירושלים,
קצת מתחיל להיות לי קר,
אני חושב על המילים,
שעל שער הברזל,
כבר עברו שנים מאז,
תמיד אני זוכר...
יום ראשון בבוקר
וקצת קשה לנשום,
כשריח העשן,
מעלה בי נשכחות,
מהעיר הישנה,
מבית הכנסת הגדול,
מהילד הקטן
מציץ מהחלון..
וכולם מספרים,
על אברום הגדול,
שאם ובמקרה תמעד,
אז הוא ירוץ
ויגרום לך שוב לעמוד,
הוא נחל מתגבר,
שומר הנשמות,
כשכולם נופלים למטה,
איך אתה ממשיך לצעוד?
יום ראשון בבוקר,
שוב אני נזכר,
אני עומד על יד נפתלי,
מתפללים על המחר,
אני נושק לאבנים,
שמבטיחות גם זמן אחר,
עם כל רגע שנגמר,
מרגיש חופשי יותר..
וכולם מספרים,
על אברום הגדול,
שאם ובמקרה תמעד,
אז הוא ירוץ
ויגרום לך שוב לעמוד,
הוא נחל מתגבר,
שומר הנשמות,
כשכולם נופלים למטה,
איך אתה ממשיך לצעוד?
ואני קורא עליך,
מתוך ספר זיכרונות
ואולי אתה שומע,
אולי רק במחשבות
ואם כן, אז תענה לי,
על אחת מיני רבות,
כשכולם נופלים למטה,
כשכולם נופלים למטה,
כשכולם נופלים למטה,
איך אתה, ממשיך לצעוד?
יום ראשון, הערב,
מתחיל להחריש,
בדיוק עזבנו את הכותל,
צועדים בצד הכביש,
הלב המרוסק,
לאט מתחיל להתחבר,
את "כל אדם לגורלו"
מצליח לפורר
